עצת החמור

\

קרא את הטקסט

עֲצַת הַחֲמוֹר

1	ֹשְלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, הֶחָכָם מִכָֹּל אָדָם, יָדַע וְהֵבִין אֶת שְׂפַת הַחַיּוֹת. יוֹם
	אֶחָד יָצָא לְטַיֵיל בַּחֲצֵרוֹ, וְהִנֵה רָאָה אֶת הַשּׁוֹר חוֹזֵר מֵעֲבוֹדָתו הַקָּשָׁה
	בַּשָֹּדֶה. הַמְשָׂרֵת הֶעֱמִיד אֶת הַשּׁוֹר הֶעָיֵף לְיַד עֲרֵמַת הֶחָצִיר, כְּדֵי
	שֶׁיֹּאכַל, וּלְיַד עֲרֵמַת הֶחָצִיר עָמַד גַּם הַחֲמוֹר. אוֹתוֹ יוֹם הָיָה הַחֲמוֹר
5	חוֹלֶה, וְלָכֵן לֹא עָבַד כְּלָל.
	"מַה שְּׁלוֹמְךָ?" שָׁמַע ֹשְלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אֶת הַחֲמוֹר שׁוֹאֵל אֶת הַשּׁוֹר.
	"אַל תִשְׁאַל!" הֵשִׁיב הַשּׁוֹר, "חַיַּי אֵינָם חַיִּים: כָּל הַזְּמַן אֲנִי עוֹבֵד
	עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ וְאֵין לִי רֶגַע מְנוּחָה."
	"שְׁמַע לַעֲצָתִי, " אָמַר הַחֲמוֹר, "שְׁכַב וְהַעֲמֵד-פָּנִים שֶׁאַתָּה חוֹלֶה,
10	וּכְדֵי שֶׁהָאָדוֹן שֶׁלָּנוּ יַאֲמִין שֶׁאַתָּה בֶּאֱמֶת חוֹלֶה – אַל תֹּאכַל מִן הֶחָצִיר
	הַמּוּנָח לְפָנֶיךָ כָּל הַלַּיְלָה. כָּךְ עָשִׂיתִי גַּם אֲנִי בַּלַּיְלָה שֶׁעָבַר, וְלָכֵן
	נִשְׁאַרְתִּי הַיּוֹם לָנוּחַ כָּאן וְלֹא יָצָאתִי לַעֲבוֹדָה."
	הָעֵצָה הַזּוֹ מָצְאָה חֵן בְּעֵינֵי הַשּׁוֹר, וְהוּא לֹא אָכַל כְּלוּם מִן הֶחָצִיר
	שֶׁהָיָה לְפָנָיו.
15	וְאִילוּ הַחֲמוֹר קָם בַּחֲצוֹת-הַלַּיְלָה וְזָלַל אֶת כָּל הֶחָצִיר שֶׁהָיָה שָׁם –
	הֶחָצִיר שֶׁל הַשּׁוֹר וְהֶחָצִיר שֶׁלּוֹ.
	ֹשְלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, שֶׁשָּׁמַע אֶת עֲצָתוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר וְרָאָה אֶת מַעֲשֵׂהוּ, צָחַק
	צְחוֹק גָּדוֹל. לְמָּחֳרָת בַּבּוֹקֶר אָמַר ֹשְלֹמֹה הַמֶּלֶךְ לַמְשָׁרֵת: "הַשּׁוֹר חוֹלֶה
	וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבוֹד. קְחוּ בִּמְקוֹמוֹ אֶת הַחֲמוֹר וְהַעֲבִידוּ אוֹתוֹ כִּפְלַיִם,
20	שֶׁיַעֲבוֹד גַּם בִּשְׁבִיל הַשּׁוֹר."
	אוֹתוֹ יוֹם לָקַח הַמְשָׁרֵת אֶת הַחֲמוֹר וְהֶעֱבִיד אוֹתוֹ בְּכָל עֲבוֹדָה קָשָׁה,
	עַד שֶׁבְּקוֹשִי עָמַד עַל רַגְלָיו מֵרוֹב עֲיֵפוּת.
	בָּעֶרֶב רָאָה ֹשְלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אֶת הַחֲמוֹר חוֹזֵר עָיֵף וְרָצוּץ, וְשָׁמַע אֶת
	הַשּׁוֹר שוֹאֵל אוֹתוֹ: "נוּ, מָה נִּשְׁמָע?"
25	"אַל תִּשְׁאַל!" אָמַר הַחֲמוֹר לַשּׁוֹר, "שָׁמַעְתִּי שֶׁאוֹמְרִים, כִּי אִם הַשּׁוֹר
	לֹא יַבְרִיא – מָחָר יִשְׁחֲטוּ אוֹתוֹ וְיֹאכְלוּ אֶת בְּשָׂרוֹ."
	נִבְהַל הַשּׁוֹר עַד מְאֹד. מִיָּד קָפַץ עַל רַגְלָיו וְהֵחֵל לִזְלוֹל בְּתֵאָבוֹן בָּרִיא
	אֶת הֶחָצִיר שֶׁהָיָה מוּנָח לְפָנָיו.
	וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה צָחַק שׁוּב צְחוֹק גָּדוֹל עַל חָכְמָתוֹ וְעַל עָרְמָתוֹ שֶׁל
30	הַחֲמוֹר הַפִּקֵּחַ.

הסיפור "עצת החמור" מפגיש את שלמה המלך עם החמור שברשותו. במהלך  הסיפור נוכח שלמה לדעת שהחמור חכם וערמומי.

הסיפור פותח בתיאורו של שלמה המלך כחכם וכמבין את שפת החיות, שתי תכונות שישפיעו על השתלשלות האירועים בעלילה: ידיעת השפה של החיות מאפשרת לשלמה להתערב בחכמה כדי לסכל את תכניותיו של החמור הפיקח.

עצתו של החמור לשור להעמיד פני חולה ולא לאכול כדי לא לצאת לעבודה מתגלה בהמשך הסיפור כעצה ערמומית – הרי שכוונתו האמתית של החמור הייתה לזכות במנת החציר של השור.

שלמה המלך בוחר ללמד את החמור לקח ומעניש אותו בכך שיהיה עליו לעבוד כפליים. אך החמור הפיקח יודע להיחלץ מהמצב בערמה ברמזו לשור כי הוא יישחט אם לא יֵצא לעבודה. בכך החמור מחזיר את המצב לקדמותו.

הציעו דרכים נוספות ללמד את החמור לקח !